כיצד, אם כן, מבלי להשתמש בכוח, תוכל לגרום לילד לעשות דברים?

אם אתה לוקח אדם ומכריח אותו לנגן בכלי נגינה (כמו שעושים הורים ובתי-ספר), היכולת שלו לנגן בכלי הזה לא תשתפר. נצטרך קודם כל לברר עם הילד מהן השאיפות שלו. הוא יצטרך בסופו של דבר לפחות להסכים עם העובדה שזה דבר טוב לנגן בכלי נגינה. 

קח, למשל, "ילד רע". אי אפשר לשים אותו בבית-הספר וחייבים לשלוח אותו לפנימייה צבאית. הם מתכוונים להכריח אותו על מנת לשנות אותו. מדי פעם שולחים את הילד הרע הזה לבית-ספר שבו פשוט חושבים שהדרך הטובה ביותר לטפל במקרים כאלה היא למצוא משהו שבו הילד מתעניין ולאפשר לו לעשות את זה. בית-ספר כזה היה קיים פעם בקליפורניה ובעקביות ייצר גאונים. רשימת המדענים של מלחמת-העולם השנייה יצאה היישר מבית-הספר המסוים הזה. הם הניחו שזאת קרוב לוודאי היתה הדוגמה ששימש הפרופסור, טוהר המידות שלו בכך שהוא לא עישן סיגרים או משהו כזה. 

הם לקחו ילד שאף אחד לא הצליח להגיע לתוצאות איתו, והם אמרו "האם יש משהו שהיית רוצה לעשות?" הילד אמר "לא", והם ענו, "ובכן, תתעסק עם הדברים במעבדה או בחצר או משהו ומתישהו תגיע להחלטה". הילד חשב על כך והחליט שהוא רוצה להיות כימאי. איש מעולם לא שלח אותו לכיתה ואמר לו לפתוח ספר, ואיש מעולם לא התלונן יותר מדי כשהוא פוצץ משהו במעבדה, ולפתע פתאום הילד היה כימאי מצוין. איש לא עצר את שאיפתו להיות כימאי. היא היתה קיימת אז, ומנקודה זו והלאה הוא עצמו לא עצר את נכונותו להיות כימאי. זוהי נקודה מעניינת מאוד מבחינה חינוכית. 

התחשבות בנכונות

אנשים ירשו לך לקחת מהם דברים אם תעשה זאת בנועם ולא תפגע יותר מדי בנכונותם. הדרך שבה אתה יוצר ילד חמדן או אנוכי היא להכריח אותו, נגד רצונו, לוותר על דברים ולתת אותם לילדים אחרים. בסופו של דבר תדחף אותו אל הקטגוריה של "האחד והיחיד" – כשהוא מרגיש שהוא האדם היחיד שבאמת חשוב. הורים בדרך כלל אף פעם לא מביאים בחשבון את נכונותו של הילד. הם מביאים בחשבון את ה-havingness שלו, היכולת שלו להחזיק דברים בבעלותו, ואז הם מטפלים בזה ויש להם ילד מפונק. 

זה מעניין להתבונן בילד שגדל ליד מישהו שתמיד שאל אותו לדעתו אבל לא טיפל בו טוב במיוחד, ומולו ילד שקיבל את הטיפול הטוב ביותר אבל שמעולם לא שאלו אותו לדעתו. 

ילד קטן יושב על הרצפה ומשחק בקוביות ובכדורים ונהנה. והנה מגיעה לה המטפלת, שמרימה אותו ולוקחת אותו לחדר השני ומחליפה לו את החיתולים, ולאורך כל הדרך הוא צורח בקולי קולות. זה לא מוצא חן בעיניו. היא ממשיכה לעשות לו את זה, ממקמת אותו בסביבה, מעולם לא מתחשבת בכוח הבחירה שלו, ובסופו של דבר הוא יגדל ויהיה אובססיבי לגבי כוח הבחירה. הוא חייב לעשות דברים בדרך שלו. הוא הופך לטיפוס שמחלק עצות מבלי שנתבקש – נחוש בנוגע לצדקתו. הוא מנסה להחזיק בשארית צדקתו, ויכולתו בהתאם לכך תהיה עלובה, ביחוד בנוגע לטיפול באנשים. 

הנה משהו שונה לגמרי. אתה יודע שהילד רעב, ואתה יודע שהוא צריך לאכול. הילד יאכל אם שומרים איתו על שגרה מסוימת. אם ארוחת הערב מוגשת כרגיל ב- 6:00 הוא יתרגל לאכול ב-6:00, והנכונות שלו אף פעם לא מובסת. הוא מגלה שהאוכל נמצא שם ב-6:00 ולכן הוא מחליט לאכול ב-6:00. אתה מספק את המזון והוא מספק את הנכונות. אם אתה לא מבטל את זה, אף פעם לא תהיה לו שום בעיה עם אוכל. 

ואז מישהו בא ומדבר איתו ואומר "אתה לא רוצה ללכת לחדר השני ולהחליף בגדים?" והתשובה היא "לא". אתה עושה טעות איומה אם אתה ממשיך מאותה נקודה על הבסיס של "טוב, אני אתן לך סוכרייה", לשכנע,לפתות,לשדל וכו'. זוהי פסיכולוגיה, הדרך שבה פסיכולוגים מטפלים במצבים, והיא לא באמת פועלת. 

אתה לוקח אחת משתי דרכים. או שאתה משתמש בשליטה מצוינת עם הרבה תקשורת,או שאתה פשוט מניח לו לגדול. לא קיימת ברירה אחרת. ילדים לא אוהבים שמתייחסים אליהם בגסות ודוחפים אותם ולא שואלים לדעתם. אתה יכול לדבר אל ילד, ואם מידת החיבה, ההסכמה והתקשורת שלך איתו הן טובות, אתה יכול לגרום לו לעשות כל מיני דברים. הוא ייגע ברצפה, בראשו, יצביע עליך וימצא את השולחן. הוא ישתעשע במשך זמן-מה, ולאחר מכן אתה יכול פשוט לומר לו לעשות כך וכך ו-"בוא נלך לאכול", והוא יעשה את זה. הוא גילה שהפקודות שלך לא בהכרח הולכות לבטל את כל הנכונות שלו. אז הפקודות שלך, אם כן, הן לא מסוכנות. הצלחת לעמת אותו והוא יכול לעמת אותך. לכן אתה והוא יכולים לעשות משהו. 

ילד לפעמים אומר "אני רוצה להישאר ער איתך", והוא מתעקש על כך, כשהוא מפעיל את כוח הבחירה שלו. להרשות לילדים פשוט לעשות את מה שהם עושים ולא להפריע להם ולא להפעיל שום שליטה עליהם, זאת פסיכולוגיה. הם אף פעם לא יהיו בתקשורת עם אף אחד; הם לא יתבגרו או ישיגו ניסיון בחיים, בגלל שהם לא שינו את ה-havingness שלהם. הם לא נאלצו לשנות את דעתם, לעבוד, לתרגל או לעשות איזהשהו דבר. אבל הם מגיבים טוב מאד לשליטה טובה ולתקשורת, אולם בהחלט נדרשת תקשורת טובה כדי לבטל את זה – לא שכנוע, אלא תקשורת טובה. 

אנשים חושבים ששכנוע עובד עם ילדים. הוא לא. התקשורת היא זו שעושה את העבודה. אתה אומר, "הגיע הזמן שלך ללכת לישון עכשיו", והוא אומר, "לא". אל תמשיך בנושא. עזוב את זה, ופשוט דבר על משהו אחר: "מה עשית היום?" "איפה?" "מה?" "באמת? זה מה שקרה?" "אז מה לגבי להכנס למיטה?" והתשובה תהיה "אוקיי". 

אתה לא חייב להשתמש בכוח. תיכנס לתקשורת עם הילד, ושליטה באה בעקבות זה באופן בלתי נמנע. מההתחלה, כשאתה מגדל ילד, אל תפעיל עליו שליטה, והילד שסומך עליך בנוגע לכל ההכוונה שלו והלשליטה עליו, יוצא מרומה. הוא חושב שלא אכפת לך ממנו. 

בכל זאת, כמו במקרה של נגינה בכלי נגינה, לימוד שפות או אומנויות ויכולות, קח בחשבון את הנכונות של הילד.